מה שהכי משאיר אותנו מבולבלים זה, שהמוסדות השלטוניים שהכי היו צריכים להיות שם,
והם מתרגלים שנים על מנת ש'זה' לא יקרה, קרסו מול עינינו.
הם לא ראו, לא שמעו ולא ידעו, נשארו בחוסר אונים נוראי
ופגו באמון שרחשו להם, ובשלווה הבסיסית שאנשים שצריכים לשמור, לא הצליחו לעשות זאת.
ישנם כאלה שעשו 'פוס'. הם עצרו את החיים, ועשו חושבים מחדש.
יש כאלה שנדרשו להיכנס לשגרה מלחיצה במיוחד:
אנשי ביטחון, אנשי צבא, אנשי סיוע, חברה קדישא, זק"א,
עובדים סוציאליים, וכל מי שנותן מענה חירום בקהילה.
הם עצמם, לא הצליחו לקחת את פסק הזמן כדי לעכל את מה שהיה ,
והם דחקו את הטראומה הצידה, לזמן מאוחר יותר, עד לזמן בלתי ידוע.
ומי מדבר עוד על המעגל הקרוב של החטופים לעזה,
שבכלל עצרו את מהלך החיים ונכנסו לשגרה מפחידה של חוסר אונים, חרדה, חשש מפני הבאות ומתח נוראי.
למה זה כל כך חשוב, לתת עכשיו לכל אלה טיפול רגשי חירום?
משום, שככל שהזמן עובר, החרדות, הטראומה והמתח מתקבעים במוח.
הם חודרים עמוק לדנ"א שלנו, ואחר כך קשה מאד לשחרר את זה משם.
ככל שניפגש מהר יותר עם התכנים הכואבים והמלחיצים,
ניתן להם שם, ניתן להם מקום, לגיטימציה, עיבוד ראשוני,
נאפשר במודע לתהליך האבל להתרחש, וניתן ביטוי לחרדות הכי עמוקות שעדיין נמצאים בתוכנו,