המושג שליטה מדומה הוא אחד המנגנונים המתוחכמים ביותר של הנפש שלנו,
והוא פועל כמו שמיכת ביטחון דמיונית שאנחנו מנסות להתעטף בה מול חוסר הוודאות של החיים.
בבסיסו, המנגנון הזה גורם לנו להאמין שאם רק נחשוב מספיק חזק, נתכנן כל פרט, ננתח כל תגובה אפשרית של הצד השני
או נריץ בראש תרחישי אימה שוב ושוב, אנחנו איכשהו מנהלות את האירוע ומוגנות מפני פגיעה.
זהו סוג של "חוזה" לא כתוב שאנחנו חותמות עליו עם עצמנו,
מתוך מחשבה שדאגה היא תחליף לעשייה או שמתח פנימי הוא הכנה הכרחית למציאות.
השליטה המדומה לובשת צורות רבות ביומיום שלנו,
ולרוב היא נראית כמו פעילות מוחית קדחתנית שמרגישה לנו כמו "עבודה" או "הכנה",
בעוד שבפועל היא רק טוחנת מים ומכלה את כוחותינו.
דוגמה נפוצה מאוד היא הניסיון לנהל שיחות בראש עוד לפני שהן קרו,
כשאנחנו בונות תסריט שלם שבו אנחנו אומרות משהו
והצד השני עונה בדיוק את מה שאנחנו חוששות ממנו,
ואז אנחנו כבר מכינות את הטיעון הבא ואפילו נעלבות מהתגובה הדמיונית שלו,
מה שגורם לנו להגיע למפגש האמיתי טעונות ומתוחות בלי שום סיבה מציאותית.
עוד ביטוי מובהק לשליטה מדומה הוא, הניתוח הבלתי פוסק של העבר,
אותן מחשבות של "מה הייתי צריכה להגיד" או "איך לא שמתי לב לזה קודם",
מתוך אשליה שאם נבין מספיק טוב את הטעות, נוכל למנוע כל כאב עתידי.
זה מופיע גם כשאנחנו מנסות "לקרוא מחשבות" של אחרים,
מפרשות מבט חטוף או שתיקה של מישהו כסימן למשהו נגדנו,
ומתחילות לפעול לפי הפרשנות הזו במקום פשוט לבדוק את העובדות,
מה שיוצר סביבנו חומות של הגנה מפני איומים שלא קיימים בכלל.
בתחום המעשי, זה יכול להיראות כמו בדיקה כפייתית של לוחות זמנים, מיילים או הודעות,
מתוך תחושה שאם נהיה כל הזמן "על זה", שום דבר רע לא יקרה.
אנחנו משקיעות המון אנרגיה בלנסות לוודא שכולם מסביבנו מרוצים ושום דבר לא חורג מהתכנון המדויק שלנו,
וכשמשהו קטן משתבש, כל עולמנו מתערער כי נשענו על האשליה שהכל תלוי במידת המאמץ והדאגה שלנו.
בסופו של דבר, השליטה המדומה גורמת לנו להרגיש כמו מנצחות על תזמורת שכלל לא מקשיבה לשרביט שלנו,
בעוד ששחרור האחיזה מאפשר לנו פשוט להצטרף למוזיקה של החיים ברוגע ובביטחון.
מוצאת בחיים שלך שליטה מדומה?
ספרי לי על כך.
