שליטה מדומה. למה? למה?
הצורך העמוק שלנו בשליטה מדומה מתחיל הרבה פעמים ברצון הכי בסיסי שלנו להרגיש מוגנים.
בואי נצלול פנימה ונבין מה באמת קורה שם בחדרי החדרים של המחשבה,
כשאנחנו מנסות לנהל את העולם דרך הראש.
מאחורי המנגנון המשוכלל הזה עומד בדרך כלל פחד עמוק מחוסר אונים.
המוח האנושי מתקשה לשאת חלל ריק של חוסר ידיעה,
ולכן הוא מעדיף לייצר "ידיעה" מרתיעה או מלחיצה מאשר להישאר בערפל.
כשאנחנו מריצות בראש תרחישי אימה או מתכננות לפרטי פרטים איך נגיב לכל מילה של הצד השני,
אנחנו בעצם מנסות לשחד את המציאות.
זוהי אשליה מתוקה-מרירה שאומרת לנו
שאם נשלם מראש ב"מטבעות" של דאגה ומתח, לא נצטרך לפגוש את הכאב של הפתעה לא נעימה.
אנחנו כאילו אומרות לעצמנו שאם נהיה דרוכות מספיק, שום דבר לא יוכל להכאיב לנו באמת.
אשליית הניווט הרגשי
דוגמה מרתקת היא "אשליית הניווט הרגשי"
שמשלה אותנו שיש לנו שליטה על אירועים, אנשים, זמנים או מצבים.
נניח ששלחת הצעה מקצועית משמעותית או שאת מחכה לתוצאה של בירור כלשהו.
השליטה המדומה תתבטא בכך שתשחזרי בראשך שוב ושוב את רגע השליחה,
תנתחי את ניסוח המילים ותנסי "לנחש" מה הצד השני מרגיש בכל רגע נתון.
קרה לך פעם?
המוח עסוק בזה באובססיביות,
כאילו עצם המחשבה המאומצת על האדם בצד השני משפיעה פיזית על קבלת ההחלטות שלו.
אנחנו מרגישות שאם נרפה מהמחשבה עליו אפילו לרגע, הכל יתמסמס.
בפועל, זו רק טחינת מים רגשית.
המציאות מתקדמת בקצב שלה,
בעוד שאנחנו מכלות את כוחותינו ב"שידור" דמיוני שלא מגיע לשום מקום.
אשליית הניווט הרגשי מקבלת ביטוי מרתק במיוחד במה שאפשר לכנות "ניהול מצבי רוח מרחוק".
תארי לעצמך שאת מארחת אירוע או פגישה,
ובזווית העין את קולטת אדם מסוים שנראה מעט מהורהר או פחות מחויך מהרגיל.
באותו רגע, מבלי משים, את מתחילה להפעיל מערך שלם של שליטה מדומה בתוך הראש שלך.
את מנסה "לשדר" לו שמחה, את מחשבת בכל רגע נתון איך לגשת אליו,
מה לומר כדי "להרים" אותו, ואפילו לוקחת אחריות מלאה על התחושות שלו,
כאילו המחשבה המאומצת שלך היא זו שתחזיק את מצב הרוח של כל הנוכחים בחדר.
המאמץ המנטלי הזה מרגיש כמו עבודה קשה של ממש,
אבל האמת היא שאת מנסה לנווט ספינה שמישהו אחר בכלל אוחז בהגה שלה.
הניווט הזה גוזל ממך את היכולת להיות נוכחת באמת,
ובסוף הערב את מרגישה מרוקנת, לא בגלל האירוח,
אלא בגלל הניסיון המתיש לנהל רגשות של אחרים דרך המחשבה בלבד.
אתמול היתה לי שיחה עם אשה שהתלוננה על בחורה, קרובת משפחתה,
שהתייתמה לאחרונה והיא לא מוכנה לקבל עזרה מהמשפחה.
היא מתעקשת לנהל הכל הכל לבד. ילדים, ניקיון, קניות, אפילו תפירה.
חוץ מבישול, היא לא נעזרת בכלום כלום כלום.
ויש שם בית עם ילדים, כן?
היא שאלה אותי: איך גורמים לה להסכים לקבל עזרה?
שאלתי: מי אומר שצריך לגרום לה?
תשובה: חייבים. קשה לה. היא לא יכולה להשתלט על הכל לבד.
אני: תכל'ס, היא משתלטת?
היא: כן, אבל מאד קשה לה. היא ילדה. היא צריכה ליהנות מהחיים עכשיו.
אני: אם היא רוצה ליהנות, היא יכולה לבקש עזרה, לא?
היא: כן, אבל היא לא מבקשת.
אני: אם היא לא מבקשת, מה זה אומר עליה? מה היא באמת רוצה?
היא: היא רוצה לשמור על הכבוד שלה. על הפרטיות שלה.
אני: ואילו מטבעות פחות יקרות ממטבעות של כיף והנאה חברתית?
מי אומר? היא בחרה להינות מהמטבעות האלה.
איך את חושבת לנסות לשלוט עליה, ולהחליט בשבילה ממה עליה ליהנות?
זו שליטה מדומה.
אנחנו לא יכולים לנסות לנווט ספינה שלא שייכת אלינו.
זה רק מרוקן אותנו ולא באמת באמת מחולל שינוי.
קרה לך פעם, שניסית לגרום לדברים שלא קשורים אליך, לקרות?
שפעלת מתוך אשליית הניווט הרגשי,
וניסית להפעיל דברים שלא בשליטתך, כמו טחינת מים רגשית?
ספרי לי על זה.
גם את רוצה ללמוד לטפל בשליטה מדומה?
והנה דף המידע המלא של הקורס דף מידע למסלול פסיכותרפיה
שאלון היכרות ראשוני לפני שיחת התאמה ללימודים במכון שי
מלאי את שאלון ההכנה לשיחת התאמה, ועשית את הצעד הראשון לעבר המקצוע החדש שלך!
